בגידה
מעילה באמון.
מאת אייל ליאני
בת זוגי עובדת מאוד קשה כרופאה מתמחה במחלקה של פרופ' זוכוביצקוב. פעם אחת שהתקשרתי לדבר איתה בביה"ח, פרופ' זוכוביצקוב ענה לי. לפני שהוא העביר אותה הוא נתן לה כאלו קומפלימנטים שהביכו אותי. הייתי גאה שיש לי אישה כזאת נפלאה שתורמת להקלת הסבל בעולם ועוזרת ליצורים כל- כך חסרי אונים, ילדים חולים במחלקה האונקולוגית.
וגם שמחתי שלבת זוגי יש בוס שהוא כמו סבא טוב כזה. פרופ' זוכוביצקוב עשה הרבה בחייו. כיום הוא חרוש קמטים ועב משקפיים אך רואים שבעברו הוא היה גבר נאה מאוד. באישיותו הוא אמנם קצת קשה עם עצמו ואחרים אך בבסיסו הוא אדם מאוד טוב. יש לו שישה ילדים ובעברו הוא התחיל בקריירה של טייס. בימי טרום המדינה השתייך ללח"י. הוא נשלח לקבל הכשרה בחיל האויר המלכותי הבריטי, בצה"ל הוא פיקד על טייסת קרב, יצא ללימודי רפואה ולימים היה הרופא הראשי של חיל האויר. באחת ממסיבות המחלקה הוא סיפר לי שהוא רואה עצמו כז'בוטינסקאי האחרון. הוא הגדיר זאת כך: "כשאני מסתכל ימינה אני רואה רק קיר". הוא חילוני גמור אמנם אך כאיש ארץ ישראל השלמה, עקר עם משפחתו לאלקנה. הוא היה נוהג לצטט את הקלישאה: "שתי גדות לירדן זו משמאל ומימין גם כן"… הוא גם אמר לי פעם: "גבר בא לעולם כדי להלחם, להוליד ילדים וכדי לסמן טריטוריות. ואת כל זה עשיתי בחיי". בנו הבכור מפקד כיום על אותה טייסת שהוא פיקד עליה. היה בו משהו נורא קריקטוריסטי. בת זוגי סיפרה לי שהוא אדם עם ערכים ומוסר מאוד גבוהים והוא יושב בועדות המשמעת והאתיקה של בית החולים. בכל מקרה שמחתי שלבת זוגי יש כזה בוס דגול כפי שהיא מספרת. למרות שמשהו באישיותו תמיד הפריע לי רק שלא ידעתי לומר מה.
שמח וטוב לב המשכתי לעבוד במשרד. סיימתי את העבודה נסעתי לכוון אלוף שדה ועליתי על דרך השלום, שהתברר שלא הובילה אותי לשלום. הדרך מדרום ת"א לשיבא הייתה פקוקה ומעצבנת, אך בחובי שררה שמחה אמיתית בלב ובריגוש פוטנציאלי שללא ספק יחזיר קצת צבע לחיי הנישואין שלנו, שנשחקו מעט, תחת טרדות היומיום ועול הפרנסה.
הגעתי למחלקה בשעה שמונה בערב לערך מצויד בזר הפרחים הקטן והמיוחד, מתכונן לחגוג, את יום הנישואין שלא נחגג מאז מעולם. פניתי לאחות הראשית, פנינה, שהכרתי מאירועים של המחלקה.
"שלום פנינה! את יודעת איפה בת זוגי?" היא הביטה בי מחויכת למראה זר הפרחים.
"אה כן היא בחדר הטפולים נדמה לי" היא הובילה אותי לשם, הוציאה צרור מפתחות ופתחה את המנעול כלאחר יד. הדלת נפתחה ושנינו ראינו את בת זוגי שוכבת עם פרופ' זוכוביצקוב על מיטת הטיפולים. בת זוגי הייתה עירומה לגמרי למעט חזייתה השחורה וביריות תחרה למותניה. על חזה הורכבו אביזרים ברזליים שאחר כך נתברר לי שהם "צובטי פטמות", היא רכבה מעליו כאשר הוא היה קשור למיטה בעזרת כמה חוסמי עורקים ("חית עין" כמו שקראנו לזה בצבא) כשפרצופו נראה מעונה אך נהנה מכאב. בת זוגי שלטה באקט הסאדו-מזוכיסטי ואף הספיקה לחבוט בפרופ' זוכוביצקוב עם הכבל של הסטטוסקופ שלה בטרם הרגישה בנוכחותנו, כאשר למותניה רכוסה חגורת- זין מעור מבריק.
אני פניתי לאחור מתקשה להאמין ותופס את ראשי בחלחלה. יצאתי במהירות מהמחלקה.
כעבור כמה דקות מצאתי את עצמי נוסע ברכבי לפארק הלאומי ברמת גן. הלכתי ברגל, פסעתי בגן ועליתי על הגשר שמעל אגם המים המלאכותי. הסתכלתי על המים והמחשבות זרמו יחד עם אדוות הגלים באגם. כמו בסרט "בוגדת" עם ריצ'רד גיר גם אני רציתי לרצוח את זוכוביצקי נפש.
אבל לא.
לימים דימיתיה למלאך מתחטא:
מלאך מתחטא
מלאך מתחטא נהדר שלי
כיצד זה בגדנו בעצמנו כך?
כיצד זה שתקנו והעמדנו פנים
שהכל כל כך נפלא?
יותר לא אקפוץ ראש
לתוך בריכות האיזמרגד שלך.
יותר לא אגע
בשפתייך המצויירות.
יותר לא ארגיש
את מגעך המרפא.
ואני זה זמן רב
מתאבל על האבדה,
שלא היה מנוס
שלא לאבדה.
עם השנים המעטתי בערכם של החטאים של בת זוגי ושלי. לא לחינם כיניתיה מלאך מתחטא ולא מלאך חוטא. בשורש מתפ.ע.ל יש גם מן הפעיל וגם מן הסביל. היא לא חטאה ולא החטיאה אחרים. היא רק התחטאה.
2009
תל אביב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה